מבוא להפלות

מבוא להפלות

הפלות ולידות שקטות הוא תחום שמעלה דמעות בעיני. חודשים על גבי חודשים של עיכובים בכתיבת נושא זה אך ורק בגלל הכאב והקושי שכרוכים בנושא ההפלות והלידות השקטות עבורי.

מכל התחומים באתר הזה, זה כנראה הנושא שהכי קרוב אלי, הכי בדמי, הכי נושף בעורפי.

אי אפשר להסביר את התחושות של אדם שעובר סוג של אבל שכזה. של לאבד עובר, עובר שעוד רגע יכולת לגעת בו, ללטף אותו. חלקנו כבר הרגישו אותו זז בבטן. הוא היה כל כך קרוב אליך.

אני אישית גם חוויתי רמות שלא יתוארו של סבל כדי להגיע למצב של הריון בכלל במשך שנים ארוכות. כל הסבל של הטיפולים היה בטל בשישים אם התוצאה הסופית הייתה אחרת.

אבל היא לא הייתה אחרת.

חוויתי את האובדן הזה מספר פעמים ולא ניתן באמת להתגבר על זה. אפשר לשים את זה במגירה נסתרת בראש ולהגיד לעצמך שהחיים נמשכים ואז חלקנו גם דוהר לעבר הבאת ילד אחר/חלופי. כזה שישכיח מאתנו את האבל הכבד שאנחנו מרגישות.

כל כך רוצות תחליף למה שאבד בכאב ובצער כה רב. לחלקנו זה מצליח. ולחלקנו לא. ויש גם את אלו שלא רוצות יותר להשתמש בגופן לניסויים שספק יצליחו, ספק לא. אני אחת מאותן הנשים שהחליטו לא להיכנס להריון יותר. לא אשקר. הרצון הוא חזק מאי פעם אחרי הפלה/ אובדן הריון/ לידה שקטה.

זה הדבר שאת רוצה באותם הרגעים יותר מאוויר. תחליף לילד שאבד. אבל אצלי גם נפלה ההכרה שאי הצלחה של עוד הריון תוביל אותי למקומות חשוכים ביותר ושלפעמים גם להגיד שאת לא מסוגלת נפשית….זה בסדר. וזאת למרות המחיר האישי והחברתי הכבד של לא לשאת בגופי עוד ילד. ההכרה הזו הגיעה אחרי שניסיתי לדמיין מה יקרה לנפש שלי במידה וזה שוב יגיע לאותם המקומות של סיום טרגי של אני עם הרגליים מונפות באוויר על כיסא העינויים מתכוננת לעוד סוף שעוד לא הספיק להתחיל אפילו.

למי שחוותה את החוויות הקשות הללו, אתר זה ינסה להסביר את החוויות שלכן לאור הידע הנוכחי הקיים. אחת הסיבות שאני לא אוהבת להסביר ולדבר על החוויות הקשות שעברתי היא שלמי שעברה את זה אין צורך בהסבר. והאחרים יבינו לא את איך שהרגשנו אז ולא איך אנחנו מרגישות עכשיו.

החלטתי ללכת על פונדקאות, תהליך גם לא קל משום בחינה שהיא אבל הוא סוג של פתרון לאנשים שכמותי, שלא מסוגלים להרות שוב ממגוון של סיבות.

מספיק מבט אחד בעיניים של מי שעברה את זה והכל יהיה מובן לי. יכולה במבט הזה ללכוד את כל הכאב, כל הצער, כל העול הזה, העול החדש. עול האובדן. וזה לא אובדן רגיל, זה אובדן מסוג אחר. פיסה קטנה מהגוף שלך נלקחה לנצח ולא תשוב עוד.

כל הפתרונות שאציע באתר הזה נועדו לעזור, לתת לך כח בתקופה כל כך חשוכה וקשה וכדי להגיד לך משהו – יש לאן לשאוף. גם אם זה לא לעוד תינוק, יש לאן לשאוף. יש לאן לקחת את האובדנים הקשים והמטלטלים האלה ולנתב את הכאב שלהם לעבר עשייה, לעבר יעדים חדשים, לעבר אופק חדש בשבילך ובשביל החיים שלך.

בשבילי האפיק בא רק אחרי הרבה חודשים מהאובדן האחרון. והוא היה בדמות ריצה (ניתן לקרוא על זה ב-ריצה החזירה אותי לחיים). פתאום אהבתי לרוץ, מה שלא אהבתי בשום שלב בחיים שלי. יש משהו בריצה שמשחרר את כל הגוף מכל המטענים הקשים שבו.

גם אם הדברים לא נפתרים, אתה מעבד בראש שלך את כל האירועים שחווית ומנסה ללמוד להתמודד איתם באמצעות הריצה, במקרה שלי. יש משהו סימבולי בכך שהתחברתי לראשונה בחיים שלי לריצה, שהיא סוג של בריחה, לעזוב את הכל ולרוץ, לברוח מהמציאות, לשכוח שהיא קיימת ולהגיע לתוך שדה מלא עשבים. לא אכפת לך אם הם עשבים שרופים שמשוועים למות או עצים מדהימים ביופיים, את ממשיכה לרוץ.

וכל אחת תמצא את המקום שבו היא מרגישה שהיא יכולה לברוח מהמציאות ולנסות לחיות עם מה שקרה לה. הדימוי שלי לזה הוא כמו צל קטן שתמיד הולך אחריך. הוא תמיד שם, אי אפשר להעלים אותו גם אם מתאמצים בכל דרך אפשרית.

הוא מהלך איתך בחיים האלה ויהיה איתך עד יום מותך. תמיד שם. הצל הזה מעורר בך הכל, עצב, פחד, מתח, לחץ, אבל וכמיהה תמידית למה שהיה יכול להיות. והרעיון פה הוא ללמוד לחיות אתו.

אני שמחה בשביל כל האתרים שמציעים פתרונות קסם לאלו שחוות אובדן כה קשה אבל האמת שלי היא פשוטה. אין פתרונות קסם. יש לחיות לצד הצל. לקבל אותו יחד עם הסלידה ממנו. להבין שהוא כאן כדי להישאר. ואחרי שמבינים את זה, למצוא אפיקים חדשים שיוציאו אותך מהאבל הזה אפילו אם זה לזמן מוגבל.

העיקר לא להיות בתוך האבל כל הזמן כי זה כבר יוביל למקומות שמהם יהיה קשה להשתקם. ועכשיו אני אגיד לך משהו בשקט בשקט באוזן. אמת קטנה ממני אליך. כנראה הדבר היחיד שהיו צריכים לומר לי ואף אחד לא אמר. ולא, אנחנו לא רוצות קלישאות או טפיחה על השכם של הכל לטובה/ עדיף מלגדל ילד לא בריא/ החיים היו נהרסים לך עם ילד עם תסמונת דאון/ יהיה לך עוד ילד. לא.

אנחנו רוצות חיבוק ומישהו שיגיד לנו – אני כל כך כל כך כל כך מצטער/ת שזה קרה לך. זו לא אשמתך בשום צורה. ולא, לא היה שום דבר בעולם הזה, ביקום הזה, בהריון הזה, שיכולת לעשות אחרת כדי להגיע לתוצאה אחרת. זה לא הגיע לך!!!!   זו לא אשמתך!!!!

חשוב לזכור כלל ברזל: עובר בריא ותקין גנטית שורד. עובר לא תקין לא שורד הריון שבו את שומרת על עצמך מכל משמר ועושה הכל "נכון".

וכל הגועל הזה, כל הצער הזה קרו לך אולי כדי להסביר לך שהחיים שלך צריכים לקבל תפנית חדשה ולהגיע למקום אחר. תזכרי, את תעברי את זה ואת תתחזקי מזה. גם אם עכשיו זה נראה בלתי אפשרי.

כל ההסברים הרפואיים וכל התיאורים המדעיים שיופיעו בהמשך נועדו למנוע ממך לחוות את החוויה הקשה הזו שוב וכדי שאת תוכלי להיות עם כל המידע ולהחליט החלטה מתוך מודעות והבנה לגבי ההיריון הבא שלך במידה ותרצי כזה. את לא לבד!!!!

במציאות של היום אנחנו האוכלוסייה השקופה, זו שחווה אובדן/ים קשים וצריכה להמשיך כרגיל בשגרת חייה, כאילו כלום לא קרה. הציפייה הסביבתית היא ש"עסקים כרגיל". להמשיך לדהור אל עבר המשימות שלנו, ההישגים שלנו, מציאות היום יום שלנו.

אף אחד לא באמת נותן לנו להבין שאנחנו חווינו משהו שהוא קשה ולא, לא קל לנו לחזור לתפקוד ולעיתים אנחנו גם לא מצליחות לחזור. כן, קרה לנו משהו קשה. מטרת האתר הזה היא לתת לך סל פתרונות פרקטיים להתמודדות אמיתית ולתת לך את ההבנה שכן, קרה כאן משהו קשה. זה לא אוויר.

את תהיי מוקפת באנשים שינסו לעודד ולחזק במשפטים כגון "הכל לטובה", "עוד יהיו לך ילדים", "תנסי עוד פעם" וגם אם נאמרים מתוך כוונה טובה, המשפטים האלה מתסכלים ומדכאים.

אובדן ההיריון שלך חשוב.

אין שום דבר שיכול להצדיק או להחליף את מה שאיבדת.

הדמעות שלך חשובות.

את חשובה.

Photo Credit: Emily Newman Artist

שני אירועים שהנצחתי בכתב. לעולם הם חסרי משמעות ובשביל מי שחווה הפלות ולידות שקטות הם עולם ומלואו. הפלות ולידות שקטות גורמות לכאב שמתקשה להעלם. זה כמו פצע שלא יודע להגליד. לא באמת. כל פעם הוא מדמם מחדש.

*באתי לגן לקחת את הבן שלי בן החמש. ואז ראיתי אמא בהריון בחודש השלישי. היא דיברה עם אמא אחרת על זה שהיא בהריון. היא כבר דיברה על מתי היא תהיה בחופשת לידה. היא תכננה. היא יכלה להרשות לעצמה לחלום ולחשוב שזה יתממש. אצלי זה נגדע כאילו מעולם לא היה. אז הייתי תקופה בהריון אבל זהו. לא. לא עוד. ולא, לא יכולתי אפילו לחשוב על החופשת לידה, לא הגעתי לזה.

והחיים חזרו למסלולם כאילו שום דבר לא קרה. 9 לדצמבר היה תאריך הגרידה. עברו מאז 5 חודשים שלמים. ונדמה שבחוץ כלום לא קרה ובתוכי הכל קרה.

לא יודעת איך להפסיק לכאוב את האובדן ההוא וזה שלפניו. לא יודעת לעשות את זה. לא יודעת להפסיק לשוטט במחשבות למקום הזה, המקום שמבין שהילד שהיה לא יהיה עוד. המחשבות על הגוף שלי ומה שנהיה ממנו בעקבות הטיפולים, בעקבות ההריונות הלא ממומשים והגרידות.

והגוף, הגוף צריך להמשיך בתפקוד הרגיל שלו, לקום, ללכת, לבוא, לחזור. הכל רגיל. ועדיין, הכאב עדיין מתגנב לו ברגעים כאלה ואחרים.

*תמונות שנצרבות בתודעה לתמיד. הבן שלי חוגג יום הולדת. יש מפעיל, יש ילדים. יש מופע. ואני יושבת בצד והדמעות מתפרצות לי מהגוף בלי שליטה. זולגות וזולגות במורד החיים השבורים שלי. ואז ניגשה אלי מישהי להגיד לי שזה אירוע משמח ועלי להיות שמחה. כן. אירוע משמח. צריכה להיות שמחה כשהגוף מרגיש כאילו קטעו אותו למיליון חלקים. גרידה בשבוע 16 של עובר חי עם תסמונת דאון זו חוויה שמרגישה כאילו כיבו לך סיגריה על הגוף. והגוף הזה…….וואו, כמה טראומות הוא עבר. מסתכלת על עצמי באירוע ולא מזהה בכלל מי יושבת שם. שמתי על עצמי ספק חולצה ספק בד שחור שמסתיר את הבטן שעדיין שם. עובר כבר אין אבל הבטן עדיין ממשיכה להיות בולטת, כאילו להזכיר לי את מה שהיה ומה שכבר לא יהיה.

הבטן הזו מטעה ורק רציתי שלא יגידו לי מזל טוב. אז אשבר לגמרי. רק שלא יראו בטן. תקופה כל כך ארוכה הילכתי עם שקי חולצות כדי שרק לא יראו את הבטן. שלא יגידו כלום. כל פעם שהיו אומרים לי מזל טוב הרגשתי כאילו פוגעים בי פיזית.

ואז הגננת בגן אמרה לי שהיא שמעה שמגיע לי מזל טוב. הבן שלי אמר לה שאני לא יכולה להרים אותו אז היא הסיקה מסקנות. ואז צריך להסביר. ואת מדקלמת את מה שאירע לך כמו יצור דמוי אבן, מדברת, השפתיים זזות, כאילו זה לא באמת קרה לך. זוהי דמות אחרת, דמות מחוץ לעצמך. ומאז באירועים שונים ומשונים את צריכה להסביר לעוד אנשים וכל פעם שאת מדברת על זה את צריכה להעמיד פנים כאילו זה לא שרף לך את הנשמה מבפנים.

למרבה הצער, לא אפשרי לחשוף זאת בפני הסביבה שלא יודעת להתמודד כלל עם הכאב הזה. למעשה, הסביבה מעדיפה להתרחק מהכאב הזה, מהצער הזה. התגובות יכולות להיות ריחוק, מבוכה וגם אם יש אמפתיה כלשהי, אין שום הבנה אמיתית של מה שאירע לך. מה שעברת. וכך, מתגברת לה תחושת הבדידות בעולם. את מתהלכת לך בתחושה שהכל בסדר גמור ובפנים את יודעת, לא, זה לא בסדר.

מה שכיום עוזר לי בהתמודדות עם ההפלות שעברתי היא טכניקת מיינדפולנס. הגעתי להבנה שהכאב שלי הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני, מהישות שלי. למעשה ההזדהות שלי עם הכאב היא כל כך גדולה שכבר לא יודעים איפה נגמר הכאב ואיפה מתחילה להיות אני.

בתת מודע שלי היה נדמה לי שאם אפסיק לכאוב, אז לא יוותר דבר מכל מה שעברתי. תינוק כבר אין. אז גם לא יישאר לו כאב ואז באמת אשאר נטולת כל וגם נטולת אגו. האגו החבול שלי ספג מהלומות כל כך קשות שהוא לא באמת היה מסוגל להרפות מהכאב. זה כל מה שנשאר לו. בזכות מיינדפולנס למדתי להפריד את עצמי מהכאב שלי. להבין שמדובר בשתי ישויות נפרדות. הפסקתי להיות משועבדת לכאב והפסקתי לתת לו להגדיר ולשלוט בי. במקום להתעסק בכאב שלי, אני מנסה להתעסק ברגע הנוכחי ובכל מה שמשתקף ממנו. כל מה שהחושים יכולים לאפשר לי לראות, לגעת ולהרגיש. כאשר חיים את הרגע הנוכחי, אין יותר עבר, אין עתיד, יש רק את הרגע הזה. את ההווה. את זה אני מיישמת בצורה הטובה ביותר באמצעות ריצה.