נכנסתי להליך הפונדקאות מבלי להבין דבר.
כשהתחלתי בתהליך פונדקאות מול אחת מחברות התיווך בישראל, לא יכולתי להעלות על דעתי את כל מה שקרה לאחר מכן. רוב הזוגות שמתחילים בתהליך פונדקאות מקבלים סקירה של מה עומד לקרות, זמן יחסי שזה יקרה, המעבר הזמני של כחודש לגיאורגיה ועוד כל מיני פרטים.
כל החברות תיווך הללו מתרגמות הצלחה של תהליך בלסיים אותו ב"ידיים מלאות". הן קוראות לזה עסקה בטוחה. כן. בטוחה.
אז היום אני יודעת את האמת. התוצאה הכי מוצלחת במקרה של הליך פונדקאות היא לסיים עם ילד בריא. בריא. לא חי. בריא.
עברתי כמות של ייסורים בלתי נתפסת ב-2 תהליכי הפונדקאות הללו. בתהליך הפונדקאות הראשון שלי נאלצתי לשהות בגיאורגיה תקופה של כ- 4 חודשים וכמעט יום יום ליסוע לבית חולים לפגייה לראות את הבן שלי. והבן שלי היה בבית חולים קשוח, עם אנשי מקצוע חסרי חמלה לחלוטין, שמקצים לך בדיוק שעה אחת מדויקת לראות את הפג שלך. עושים טובה שמכניסים אותך, עושים טובה שעונים לך, לרוב גם לא יודעים מילה באנגלית. וגם את השעה הזו אתה נאלץ לדרוש, לחכות בשבילה, להתחנן כמעט שיכניסו אותך. ביליתי שעות מחוץ לחדר הפגייה. מחכה ומחכה ומחכה. נאמר לי שאלה הוראות חדשות של הקורונה.
אומרים שיש רגעים מחוללים בחיים, רגעים שמשנים את הכל, את כל המשמעות, את כל התמונה שאתה רואה כמציאות. אז אצלי היו 2 רגעים מחוללים כאלה.
הראשון היה הרגע שהבנתי שאחרי שעשיתי כל מה שאפשרי מבחינה אנושית כדי להרות ילד ולהחזיק הריון, יהיה עלי לעשות גרידה בשבוע מתקדם עם עובר שכן חי אבל חי עם תסמונת דאון. ואני, אני עוד שקלתי להשאיר את ההיריון ואז הרופא נבח עלי – מה? ברור שאת תפילי. את רוצה לגדל תינוק חולה? ואז חיפשתי עדויות לכך שאולי הבדיקה לא נכונה. שאולי לא אצטרך להפיל. כל העדויות שלי החזירו אותי לאמת המרה – צריך להפיל.
הרגע השני היה בתהליך הפונדקאות שעברתי לפני שנה וחצי. עברנו תהליך פונדקאות שנקלט אך אז היתה לידה בשבוע 29 של תאומים. לעולם לא אשכח את הרגע שבאה אלי האחות בפגייה בגיאורגיה ונעמדה מולי בכניסה לפגייה עם שקית שחורה ביד ושאלה – רוצה לבוא לקבור את הבת שלך או לבקר את הבן שלך?
השקית עם הבת שנפטרה מצד ימין.
הבן החי בדלת מצד שמאל.
בחרתי בחיים. בחרתי בדלת מצד שמאל.
וכל בחירה כזו שעשיתי בחיים שלי קירבה אותי למקום הזה הצופה מן הצד. זו שמדברת על עצמה בגוף שלישי כאילו זה לא היא בכלל. לא, זה לא יכולה להיות אני, אני לא הייתי יכולה לספוג כל כך הרבה סבל. זו אותה הבחורה שעברה גרידה בשבוע 20 עם עובר עם תסמונת דאון אחרי 4 שנים של טיפולי פוריות קשים ובעודה שוכבת על כיסא העינויים/ניתוחים, הרופא אומר לה – את תוכלי לנסות עוד פעם.
זו אותה בחורה ששמרה על עצמה מכל משמר בכל הריון שנדון בסופו של דבר להיגמר ללא תינוק.
זו אותה בחורה שהבינה שצריך לחיות. אי אפשר להישמר מכלום. הכל יכול לקרות וזה טבעו של העולם. למדתי על בשרי. הדבר היחיד היציב בעולם הזה זה החוסר יציבות.
בהליך הפונדקאות השני, עשיתי מעין יומן מסע. יומן שמתאר קשיים ואיך זה ביום יום של אדם שנמצא במקום הזה. להלן רשמים נבחרים.
עוד יום בגיאורגיה
עם הבן שלי החוויה בבית החולים היתה קשה מאוד. היינו בבית חולים קשוח מאוד והרופאה האחראית היתה עצבנית ומאוד לא נחמדה וזה השפיע על כולם, כולל על הצוות. כשסןף סוף השתחרר לקחתי את התינוק לעשרות בדיקות בבתי חולים מבלי לדעת גיאורגית (מעטים יודעים אנגלית בגיאורגיה, כולל רופאים).
ואז שנה אחרי זה נולדה לי ילדה נוספת בפונדקאות בגיאורגיה. נולדה בקיסרי חירום גם לפני הזמן כי היא לא התפתחה ברחם. ובאופן מתסכל וסוחט הגעתי לאותו המצב בדיוק כמו בהליך פונדקאות הקודם. שום חוויה מתקנת. הילדה מאושפזת בפגייה בבית חולים אחר מזה שבו היה מאושפז הבן שלי (הרבה יותר טוב) עם מום בלב הפעם. לקח לי זמן להבין שאני בדיוק באותו מצב. עם כל הקשיים שכרוכים בזה. אני מבלה ימים שלמים בפגייה ללא מזגן, ללא חלון פתוח בחום אימים מטורף לבושה בחלוק (אוגוסט). אז נכון. ניסיון הוא חיובי. אני יודעת להבין את הסיטואציה ולחיות בה ביותר יעילות מהפעם הקודמת.
ועדיין זה ממש צובט בנשמה שלי. לראות את ההורים מגיעים ולא יודעים מה לעשות עם התינוק הכל כך פיצפוני באינקובטור. יש תינוקות שאף אחד לא בא לבקר אותם וזה קורע את הלב. ויש הורים שמגיעים בקביעות ובמסירות.
התינוקות האלה נולדים לעולם קשוח ביותר. לא אשכח שראיתי את המפגש הראשון של התינוק באינקובטור לידי. הוא פתח עיניים ענקיות, מפוחדות. כמעט יכולתי לשמוע אותן זועקות: איפה אני? למה אני פה? ואז הוא מתחיל לצרוח צרחות אימה. והאחיות? עסוקות. אף אחת לא באה. לצערי חלקן בנייד. חלקן מדברות. חלקן משחקות. חלקן הקטן (2 אחיות במקרה שלי) שהן מסורות ובאמת עובדות בפרך. אבל אף אחת לא באה אליו. גם כשביקשתי. אז הוא צרח את עצמו לתוך שינה שוב. מצב עגום ביותר.
ואז תינוק שני שהוא ממש מיינטורי. כל כך קטן וערום בתוך אינקובטור ענק. כמה כואב לי על התינוק הזו. הוא תינוק שלא באים לבקר אף פעם. רוצה לחבק אותו.
בשנה שעברה ראיתי המון מראות קשים שהדחקתי. כמו למשל תינוק דופק את הראש בפלסטיק מסביבו כדי שישמעו אותו. ולא. לא שמעו אותו. זה לא שהאחיות רעות. זו באמת עבודה קשה ושוחקת מאוד. לפעמים נדמה לי שחלקן לא רואות תינוקות אלא אוביקטים לטיפול.
ואני מגיעה כל יום להיות עם הבת שלי שמחוברת להמון מכשירים. פגם בלב זה סכנת חיים. בהתחלה הסתכלתי עליה ולא הצלחתי להוציא מילה חוץ מ"קטנה וחמודה". נדמה שכאן הסתיים לו האוצר מילים שלי. המילים לא יוצאות. כאילו תקועות לי בגוף והנפש המומה. המומה מזה שאני שוב באותה הסיטואציה בדיוק. ועשינו כל בדיקה אפשרית בהריון ועדיין, אין ערבות לכלום. הרבה פעמים שאלתי את עצמי – וואו איך זה קרה לי שוב? אבל אין פה תשובות. יש פה רק מצב נתון שצריך לקבל ולהכיל. ואני מתייצבת כל יום במקום הזה. חייה ומתקיימת כדי לבקר אותה. את שיר, התינוקת המקסימה והאמיצה שלנו.
מתעסקת בהרבה דברים מסביב. כמו זה שנאלצתי לקחת דירה שרחוקה מאוד מהבית חולים ואני מבלה המון במוניות. הרבה יותר מדי. אבל שוב. אוגוסט. הרבה מאוד תיירים, פליטים מהמלחמה באוקראינה, רוסים וכו'. הכל מהכל. לא הצלחתי למצוא כלום. בדירה שלי מאוד חם. מזגן אחד קטן על דירה של שני חדר שינה. אז התמודדתי. אני ישנה בספה בסלון מול המזגן הקטנטן. הכל מתגמד אל מול הרצון ששיר תהיה בריאה ותשתחרר מהבית חולים.
ואני מוצאת את עצמי מתנחמת באוכל. הרבה סוכר. הרבה פחמימות. מה שזמין עוד יותר בגיאורגיה. וזה מסוג הנחמה הבוגדנית הזו. פג תוקפה של הנחמה בביס האחרון. ואז מצאתי את עצמי עם קשיי נשימה. יש שיגידו התקפי חרדה. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות איתם אבל עכשיו מצאתי סוג של מפלט. ושוב, המדובר בפחמימות וקפה. הדירה שלי מרוחקת מבתי קפה ועדיין איתרתי בית קפה entree הכי קרוב (מרחק 3.5 ק"מ) ולפני שאני מגיעה לבית חולים אני נוחתת שם. שותה את הקפה. אוכלת הרבה מאפים מתוקים ובורחת לי לעולם של קצת שקט. עולם שבו לא צריך להתמודד עם לחץ. במקרה שלנו אין תשובה חד משמעית מהרופאים. נדע יותר באקו לב הבא בעוד 10 ימים.
התקווה שהחור שיש לתינוקת בלב ייסתם לבד. ואם לא. ….התינוקת תצטרך תרופות. את ההסבר הזה קיבלתי באנגלית שבורה מהקרדיולוגית. אבל אין כאן אף פעם תשובות. אני יודעת. הייתי בסיפור הזה. צריך זמן וסבלנות. וכמה קשה לי עם זמן וסבלנות. נדמה שלא יודעת להכיל אותם. ועדיין. קיבלתי את המציאות כפי שהיא ואני חייה ומתמודדת איתה בדרך הכי טובה שאני מכירה.
וכל יום המסלול חוזר על עצמו כאשר יום מתחיל ומסתיים לו בבית חולים. ואין מילים שיכולות לתאר את הרגשות אשם של להשאיר אותה במקום הזה. במיוחד כי אני יודעת שגם אם תבכה, כנראה שלא ישמעו אותה. אם תעשה צרכים, יגלו אותם שעות ארוכות אחרי. כשהייתי בבית חולים 3 פעמים החלפתי לה חיתול. אף אחת מהאחיות לא עשתה את זה. ואין ברירה. וככה זה מתנהל. מציאות שאני כבר חייה אותה בפעם השנייה. מדד החרדה והלחץ שלי גם עולים כל הזמן בכלל שככל שהיא יותר זמן בבית חולים, אני מתחילה לפחד מהיום שתשתחרר. גם אם אני ערוכה לזה, זה עדיין מלחיץ אותי כי יש את נושא קבלת התעודת זהות שלה. תהליך בירוקרטי ומעיק שלוקח זמן. יותר מדי זמן. ושוב, חזרנו לנוסחא. צריך זמן וסבלנות.
יום בגיאורגיה
נשימה. ועוד נשימה. ועוד נשימה. מנסה להיות באנרגיות חיוביותְ לפני שהולכת לפגייה לראות את שיר.
ואיכשהו זה תמיד שם. משהו תקוע בגרון ומתחת לחזה. נראה לי שקוראים לזה מועקה. הלחץ. המתח. החרדות מהעתיד לבוא. פגייה בפעם השנייה זו חוויה שבלי שום ספק לא רציתי לעבור. אבל לא סתם קיים הביטוי "shit happen". אי אפשר לדעת ולתכנן הכל.
עוד יום בגיאורגיה
אין מילים להעביר את גודל הסיוט שאני עוברת כאן בגיאורגיה עם הפגה הקטנה שלי. גם לפני שנה נולדו לי על תאומים בתהליך פונדקאות עם אותה סוכנות פונדקאות. הילדה נפטרה והתינוק היה מאושפז 3 חודשים. עם הכל התמודדתי לבד. לבד לגמרי. זה נובע מכך שהסוכנויות האלו הן עסקים שנועדו לייצר רווח. אין מקצועיות. מהניסיון שלי, אין הבנה רפואית כלל וכלל, מה שפעם אחת הוביל אצלי לשחרור מוקדם מהבית חולים של הפונדקאית ואז לידה בשבוע 29. לא היה שום הגיון בשחרור שלה אבל הרופאים והסוכנות נכנעו לרצון שלה לראות את הילדים שלה. פונדקאית שהיה לה הריון בעייתי עם התקצרות תמידית של צוואר הרחם ודימומים. אם היו מזריקים לה בהריון תרופה להבשלת הריאות יתכן והתינוקת שנולדה בשבוע 29 היתה חייה היום.
בפעם השנייה, רופאים שלא עלו על זה בהריון שיש לעוברית מום בלב. אבל ניחא זה. התינוקת לא גדלה ברחם. נשארת באותו גודל בדיוק. אני זועקת ונרגשת אבל רופא מומחה אחד אומר שהכל בסדר, זה פשוט עוברית קטנה.
אני דורשת ללכת לעוד מומחה. הפעם המומחית מסכימה איתי. אין זרימת דם לעוברית והיא במצוקה וצריך לעשות קיסרי חירום. רופא שלישי אומר שהכל תקין לחלוטין וצריך לחכות ללידה טבעית. דרשתי קיסרי חירום וכך הצלתי את חיי התינוקת שלי. תינוקת שנולדה עם חור בלב. ואני בבית חולים גיאורגי מבלה פה את כל הימים שלי לבד. כשצריכה עזרה מהסוכנות פונדקאות צריכה לכתוב להם וואטס אפים, לאיים, לנדנד, אוף. כמה החוויה הזו מגעילה.
היום היה שיא כל השיאים. החליפו לתינוקת רופאה. ואף אחד לא ידע מי הרופאה שמטפלת בתינוקת. והתינוקת צריכה אקו לב היום. וגם על זה אף אחד לא יודע. ואנגלית? גם לרופאים זה מצרך נדיר. במשך 5 שעות טרטרו אותי. פניתי לסוכנות שהאינטרס הבלעדי שלה שאסתדר לבד והעיקר שהם לא יצטרכו להגיע.
ליווי מהסוכנות? עזרה? עזרה בשפה? רק טלפונית אחרי שמבקשים שוב ושוב ושוב.
הגעתי למצב של דמעות בעיניים. כל הגוף כואב לי. התסכול שלי היה בממדים של עצבים שלא יכולתי לעצור. נמאס לי מהמקום הזה. לקחו את התינוקת לאקו לב אחרי שהתעקשתי על זה. נלקחה בתיבה קשורה באמבולנס. כזו קטנה. עכשיו עושים לה אקו לב. הדמעות בעיניים שלי כמעט עומדות לצאת ולהתגלש לתוך פנים כאובות. מחכה בחדר המתנה. לתוצאות. מקווה שהילדה המקסימה הזו תצא מהמדינה הזו בהקדם האפשרי. וזהו. הדמעה נשרה על גבי הלחי שלי. כמה לחץ. כמה מתח אדם אחד יכול לסבול.
עוד יום בגיאורגיה
וואי אני עייפה. נפשית. פיזית. חוויה סוחטת זה הפגייה.
גם בפעם הראשונה שעברתי את זה, זה היה גהינום אבל בפעם השנייה הזו …..נדמה שבכל זאת משהו השתנה אצלי. אני מוצאת את עצמי צופה בתינוקות פגים אחרים חוץ מהפגה שלי, מסתכלת על ההורים. על האחיות. פתאום הכל נוגע בי בצורה אחרת. החוויה נותרה קשה מאוד.
צופה שעות על גבי שעות בזוג הורים חדש שמפרפר מסביב לתינוק שלא מפסיק לבכות. האמא עושה כל מה שאפשרי אנושית כדי להרגיע את התינוק אבל זה לא עוזר. התינוק בוכה רוב מוחלט של הזמן. והיא מניקה. מנקה לו את העריסה. שוטפת אותו. מחליפה לו מיליון חיתולים. מטיילת איתו הלוך חזור בערך טריליון פעמים. כל כך מכירה את המבט על הפנים שלה. מצד אחד, אהבה ללא גבולות ומיד שני, מותשות קשה ותסכול. השאלה ניכרת על הפנים שלה…..איך הוא לא נרגע? ההורים מניפים אותו באוויר כדי להרגיע ורק אני מתקשה לראות את זה שהם לא מחזיקים את הצוואר שלו.
יש שם הרבה מאוד ילדים שכמעט ולא מבקרים אותם בכלל. והנה. היום לראשונה הגיעו חלק מההורים לחצי שעה של צחוקים ותמונות. אסור לשפוט אבל אני יודעת שאם אם היו יודעים באיזה מציאות התינוקות האלה נמצאים הם היו באים ליותר זמן.
נולדו שם תאומים ששמו אותם אחד ליד השני. אחד מהתאומים בוכה ללא הפסקה. עשיתי ניסוי ובדקתי כמה זמן עד שאחת מהאחיות תיגש אליו. ולא לטעות, אני מעירה לאחיות ללא הועיל. וגם אותן לא ניתן לשפוט. העבודה שלהן קשה, מייגעת ובתנאים קשים. הפגייה היא כמו חמאם רותח. אין מזגן. חלונות לרוב סגורים. ומדובר באוגוסט, 38 מעלות היום. אז נחזור לניסוי. כמה זמן עד שניגשה אחות לתינוק? בדיוק על השעון – 3 שעות. התינוק מוזן בצינור ולכן גם אין את מפגש ההאכלה.
ראיתי את אחת מהאחיות מאכילה ונבהלתי. היא ממש דוחפת את הבקבוק בכוח. ואני מבינה לגמרי. התינוק לא יאכל? הוא לא יגדל אבל עדיין, זה היה לי ממש קשה לצפייה. התינוק נולד לפני כמה ימים וככה הוא פוגש את העולם לראשונה. ויש הורים מסורים שמגיעים הרבה אבל אין הרבה כאלה.
ותמיד אזכור אותך תינוק באינקובטור בפינה הימנית קיצונית של החדר. שוכב ערום בתוך באינקובטור. אף אחד לא בא לבקר אותך אף פעם. פעם אחת הצלתי אותך מחנק אבל זהו. תינוק כזה קטן שלא מרימים אותו אף פעם הסיכויים שלו לחיות חיים רגילים ונורמלים קטנים עד זעומים. הוא כזה קטן ומתוק, רק רוצה קצת תשומת לב. אבל התינוק הזה והרבה מאוד אחרים בוכים את עצמם ממצב ערות ועד למצב של שינה.
הרבה הורים גם מגיעים מבולבלים עם מבט של: איפה הרופאה? איפה הרופאה? הם משקיפים על התינוק שלהם באינקובטור וחוזר המבט הזה. מכירה את המבט הזה. חייתי ונשמתי אותו כבר פעמיים. ואז הרופאה מגיעה ומדברת הרבה ואומרת כלום ושום דבר. בתמצית – התינוק מאוד קטן. עושים בדיקות. נעדכן אתכם. בימים שיחלפו הרופאה יכולה להגיד או שהיתה החמרה או שהמצב יציב. אז בפעם הזו, "זכיתי" לשני הביטויים. התחלנו מהחמרה ולמחרת עברנו ליציב. אבל זו רכבת הרים שמשנה את המסלול יותר מדי.
היום עשו לפגית שלי אולטרסאונד מוח ורק רציתי לשאול כל הזמן- זה בסדר? בסדר? מחכים למוצא פיה של הרופאה בשקיקה. וזה יצא בסדר הפעם.
יום בגיאורגיה אחרי השחרור של שיר מהפגיה
יום חדש. התינוקת שוחררה והיא איתי בדירה. דירה שלא הצלחתי בה בשום פרמטר. מיקום גרוע, מזגן קטן על כל הדירה, רועשת עם שכנים שחושבים שזה הגיוני לעשות כביסה ושואב באחת בלילה. קומה 14 ומעליות שלא עובדות. חום אימים ומזגן אחד קטנטן בדירת שלוש חדרים שלא מצליח לקרר אפילו את הסלון בשיא החום של אוגוסט. שיפוצים בכל הבניין. קדיחות כל שעות היום והלילה בראש. רעש. אבק.
והכי מבאס, אין לי איך לטייל עם התינוקת בעגלה. מנשא אין לי. אף אחד לא סיפר לי שבגיאורגיה בלתי אפשרי לקנות מנשא. המנשאים הקיימים מיועדים לגילאים גדולים יותר. באזור הדירה שלקחתי, אין שום גישה לעגלת תינוק. כל המדרכות שבורות, עם בורות, חלק גדול בלי מדרכה, אבנים ענקיות במקום מדרכה, אין כמעט רמזורים.
ואני מנסה לנשום. לנשום. מנסה להבין איך בכל זאת אנסה לטייל פה למטה עם התינוקת.
בסופו של דבר, קיבלתי את שיר כמתנה ענקית. וזה הכי חשוב.
פונדקאות
